העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה
"העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה" / מאת מדריכת הטיולים בילי לוין
“העיר אשר בדד יושבת ובליבה חומה” – כתבה נעמי שמר, לקראת יום העצמאות של שנת 1967, על ירושלים עירי, בשירה המוכר כל כך, “ירושלים של זהב”.
מאז עברו שנים רבות, ובכל זאת אני נזכרת בשורה זו מידי שנה ביום שחרור ירושלים – אבל גם כל אימת שאני מבקרת בעיר מוקפת חומה במקומות שונים בעולם. כך היה בטיול האחרון שהדרכתי לפני ימי הקורונה – קבוצת “Cruise Tour” בשייט לאיים הקנריים ומדירה.
במהלך השייט ביקרנו בין השאר, בקסבה מוקפת החומה של העיר טנג’יר במרוקו. נכנסנו אל הקסבה העתיקה באחד משעריה. נחשפנו למגוון הבתים הבנויים בסגנון ספרדי ובֶּרברי, ושאר התרבויות ששלטו באזור והטביעו את חותמן באבן. עברנו ליד עשרות חנויות, דוכנים ובתי מלאכה ברחובות הצרים והציוריים שלה. המשכנו לסייר בסמטאות הקסבה ויצאנו ממנה בשער אחר שבחומה, סמוך לחוף הים. נכנסנו ויצאנו מבין החומות בהרגשה נפלאה של מטיילים שרוצים לראות, לשמוע, לחוות, לטעום, להריח, למשש, לקנות…
לא יכולתי שלא להזכר במפגש מסוג אחר שהיה לי עם חומות של עיר עתיקה. כן, החומות של ירושלים עירי. השנה היא 1967, אני תלמידת בית ספר, לומדת בגימנסיה העברית בשכונת רחביה – במרחק לא גדול מהעיר העתיקה של ירושלים וגרה בשכונת תלפיות, גם היא קרובה לעיר העתיקה. יום שני, 5 ביוני, אחרי ימים מתוחים של כוננות וגיוס מילואים. השעה היא בסביבות 11:00 בבוקר. אנחנו יושבים בכיתה – ולפתע צרורות ארוכים של יריות ממרגמות, ומאוחר יותר גם מתותחים, מרעידים את האויר. היריות – מכיוון חומות העיר העתיקה של ירושלים – אז בשטח מדינת ירדן. מיד הודרכנו לרדת אל מתחת לשולחנות – ואז – בטור עורפי ירדנו אל מקלט בית הספר.
היריות נשמעו בכל מקום בירושלים ודי מהר הורים מבוהלים ראשונים, שגרו סמוך לבית הספר, התחילו להגיע ולאסוף את ילדיהם. לקראת הצהרים, איפשרו גם לתמידים שהוריהם לא באו לאסוף אותם – ואשר גרו במרחק הליכה רגלית מבית הספר – לחזור לביתם.
הבעייה היתה שנותרו תלמידים – כמוני למשל – שמקום מגוריהם לא איפשר הליכה רגלית הביתה. השעות חלפו, והתלמידים – וכמוהם המורים – שנשארו בבית הספר, הלכו והתמעטו. הערב הלך והתקרב, ירושלים היתה במלחמה ולא ניתן היה להשיג את ההורים בטלפון. למרות שהתחילו לפנות ילדים בהסעות עם ליווי אנשי ההגנה האזרחית לביתם – נסיעה לביתי אפילו לא באה בחשבון, שכן הדרך עברה סמוך לאותן חומות של ירושלים, מעליהן המשיכו כל העת לירות.
ואז לקראת השעה 5:00 אחה”צ, יחד עם אנשי כוחות הביטחון שהיו בבית הספר, החלטתי עם חברה טובה שגרה באיזור נגיש לתחבורה: אצטרף אליה ואסע לביתה. וכך אמנם היה.
את שלושת ימי הלחימה על ירושלים, “ביליתי” במקלט הבית של חברתי. עם הורי אפילו לא הצלחתי לדבר (קשיי הטלפונים של אותם ימים). הם לא ידעו היכן אני נמצאת ואני לא ידעתי איפה נמצא אבי, שהיה מגוייס למל”ח (משק לשעת חירום). כך הפכתי להיות “ילדת המלחמה” של הורי חברתי…
רק ביום השלישי ללחימה, יום רביעי כ”ח באייר, 7 ביוני, אחרי כיבוש העיר העתיקה, כשכוחות צה”ל הגיעו אל הכותל המערבי ושיחררו אותו – שוחררתי גם אני ולראשונה מאז פרצה המלחמה – הוסעתי בשעות אחה”צ בליווי חיילים, אל מול חומות העיר העתיקה המשוחררת – הביתה… העיר חוברה לה יחדיו – וכך גם אני ומשפחתי. לימים נקבע יום זה כ”יום ירושלים”.
שבועות לא רבים אח”כ, אחרי ביקור ראשון בכותל המערבי, נסעתי יחד עם אותה חברה אצלה שהיתי בימי המלחמה – לביקור של ממש בירושלים העתיקה שבתוך החומות. נכנסנו אליה באחד משעריה – שער ציון. נחשפנו למגוון הבתים, הסימטאות, מבני התפילה של הדתות השונות והתרבויות ששלטו בה לאורך השנים והטביעו את חותמן באבניה. עברנו ברחובות הצרים ובסמטאות – עד לכותל המערבי. יצאנו מהעיר העתיקה בשער אחר – שער האשפות. ממש כמו הביקור שערכנו לאחרונה בקסבה של טנג’יר…
מאז – יש לי יחס מיוחד, אמביוולנטי, לחומות – במיוחד כאלה של ערים עתיקות. חומות שיכולות להיות מקום מרתק לטייל בתוכן – ואף עליהן, אבל שיכולות גם להיות גבול ומקום ממנו ממטירים אש.
